Letter for a new Social Contract with Creation

סולומאו, 9 בנובמבר, 2020

נולדתי למשפחה כפרית צנועה, ושם, היכן שהכוכבים נוצצים בעוצמה, תחושת היקום חזקה יותר; הרגשנו את היקום מהדהד בתוכנו, הרגשנו את חוקי היקום הגדולים בהרמוניה. במהלך חיי תמיד ביקשתי להציב את הכבוד למוסר ולכבוד האדם בין האידיאלים החשובים ביותר, ומתוך שאיפה זו ניסיתי להקים את העסק שלי כיזם קשמיר, כאשר אני מקפיד לשמור על היכולת לייצר מבלי להסב נזקים ליקום, לשמור על הרמוניה מתמשכת בין הרווח ובין הנתינה. כחובב פילוסופיה מושבע, בעת שקראתי את קירקגור קיבלתי אישור שבני האדם הם בה בעת יחידים ואוניברסליים, ויש לכך משמעות גדולה עבורי. תמיד האמנתי בהומניזם כיסוד של היקום; זו היתה תפיסתם של דמויות גדולות מן העבר, מדנטה, ועד גלילאו, שכל אחת מהן לאורך מסעה, שזר את ההומניזם ברוחניות ובמדע. אני מאמין שבלעדי ההומניזם אי אפשר לחיות, ואני הפכתי אותו לחבר הנאמן ביותר של הנשמה שלי: ומתוכו ניסיתי לחצוב את התפיסה שלי על קפיטליזם הומניסטי, ואחר כך בזוכרי את השמים זרועי-הכוכבים של ילדותי, את רעיון ההומניזם האוניברסלי. בדיוק בזכות הקסם של אותם חיים ילדותיים, בזכות אותה תחושת אינסוף, אני רואה ביקום מעין שומר רחום-לב שכולנו בעלי חוב כלפיו על התשורות הזהובות שאנו מקבלים מידיו בנדיבות שופעת; אני אסיר תודה אליו. אבל זה זמן מה, בשנה הנוכחית, הצטרף לחיינו חבר בלתי צפוי ובלתי רצוי למסע, שמסתובב בכל כדור הארץ בדמות מגפת וירוס עולמית ומסב כאב לגופם ולרוחם של בני האדם, שהתפתחותו בלתי צפויה ומתישה, רגע איטית, רגע מואצת, רגע מתונה, רגע אכזרית, בהתחלפות של הבזקי תקווה שמיד נגוזים. דומה שאנחנו עדים למעין מאבק בין הביולוגיה ובין הארץ, הנמשך זמן רב, והנה בסופו, היקום עצמו מבקש מאיתנו עזרה. כעת אני סבור שהדבר תלוי בנו בני האדם, כציווי מוסרי, להשיב לבקשה חשובה ודחופה זו; ואני חושב על סוג של אמנה חברתית חדשה עם היקום. האמנה החברתית היא מושג עתיק, עוד מימיהם של אפלטון, אריסטו, וסמוך יותר לימינו, תומס הובס וג'ון לוק, ולבסוף רוסו, אשר הקדיש לה ספר פרי עטו. האמנה שאני רואה בעיני רוחי היא חדשה משום שהיא איננה נוגעת רק לבני האדם, אלא כוללת גם כל יסוד של היקום. ההרים הרחוקים, מעבּי היערות המוצלים, הימים העצומים והסוערים, השמים התכולים ואלו זרועי הכוכבים שתחת כיפתם מתקיימים בעלי החיים והצמחים בהרמוניה מתמשכת, אני רואה אותם, יחד עם בני האדם, כגורמים בלתי נפרדים של האמנה החדשה ואני מדמיין אותם במכלול האוניברסלי שלהם, כגן עדן עלי אדמות של ימינו, מקום מכושף וקדוש בה בעת, חסר גבולות, הפורש את כנפיו על כל קצה נידח של היקום. אך ייתכן שלאחרונה הזנחנו מעט כמה מחוקי הטבע שבמשך זמן רב כל כך היוו מופת לדרך חיים אמיתית וטהורה; ייתכן שאיבדנו את ההרמוניה שאיזנה את הנתינה ואת הקבלה ביחסים בינינו ובין היקום, והתחלנו לנצל אותו במקום להשתמש במשאביו על פי הצרכים הטבעיים והנחוצים, כפי שחזה אפיקורוס וכפי שעשו לפנינו מאות דורות חסרי שם. לכן, אם כעת נביט אל תוך לבנו מבעד לאומץ האמת, אם ברוח הגותו של קאנט, נישא את מבטנו אל השמים שמעלינו ונבחן את חוק המוסר בתוכנו, נוכל לזהות את היותנו בנים אובדים, וכמו בווידוי בפני כול במקהלה הסוחפת חלק גדול מאיתנו, נזהה שהיקום היום מבקש מאיתנו עזרה, גם אנחנו אחראים לייסוריו. הבה נחשוב אם כן על ילדינו, על הדורות הבאים, שיותר מכל דבר אחר הם התקווה ליום המחר; הבה נחשוב על העולם שהם עתידים לקבל מאיתנו בירושה, שמן הראוי שיהיה טוב ולו במעט מעולמנו כיום; הבה נחשוב על מורשת העבר, אשר בלעדיו, כפי שמלמדים אנשי הרוח, אין כל עתיד. אם נשכח את שיעורי העבר כיצד נוכל להתקדם בין המשעולים הבטוחים של הצדק המוסרי? דומני כי יש לנו חוב כלפי הצעירים, על הזמן שגזלנו מהם, על התקוות הנלוות לאידיאלים; ועיניהם עודן מחפשות אחר עינינו, שלא אחת מנסות לחמוק ממבטיהם, מפני שלא קל להשיב במבט ישר ואמיתי כמו שלהם. ובחושבי ביראה אוהבת על הדורות החדשים, אני מדמיין בלבי את האמנה החברתית החדשה עם היקום, מפני שהייתי רוצה שבניהם של אנשי עולמנו כיום יזכו לאפשרות לחזור לחיות על פני האדמה שבה בעלי החיים, הצמחים, המים, ימצאו את הזמן ואת המקום להתחדש על פי הטבע, באותו קצב מרווח ושלֵו שסימן במשך אלפי שנים את הזמן של תולדות האדם; זמן ומקום שבו היערות ישובו לכבוש את האדמה, וייקחוּהָ מידי המדבריות, ויעוררו את הארץ בחמצן וברעננות. כך משאת לבי היא שהדורות הבאים יוכלו לחיות במקום שיבקשו לראות את מולדתם, והעולם כולו יעמוד לבחירתם; אם ידעו לראות בהגירות הגדולות של העמים הזדמנות במקום סכנה, אם התיקון והשימוש החוזר בחפצים יגבר עבורם על הפיתוי להשליך לפח, אם המדינה והחוקים לא ייחשבו למחויבות כפויה אלא לאמצעי לחיים תרבותיים שיש לכבד למען חיים הוגנים יותר; אם ידעו לפתח את הטכנולוגיה והאנושיות כאחיות ענוגות, אם כל פינה של היקום תיחשב לאתר מורשת השייך לכולם ולכל אחד ולבסוף, כפי שחשב הקיסר אדריאנוס, אם ידעו לראות בספרים את מצבורי הנפש, אזי יהיו מאושרים. זוהי האמנה שהייתי רוצה לכרות עם היקום, וזהו הסיוע שאני מרגיש שברצוני להעניק כתשובה לבבית לשומר בעל לב כה רחום. תודה, לו יאיר היקום את דרכנו.
בּרוּנֶלוֹ