A tribute to the people of Mongolia and China




מחווה לעם המונגולי ולעם הסיני

תמיד הייתי אסיר תודה כלפי היקום על כל הטוב העצום שהוא מרעיף על כל יסודותיו; לאחר פרק זמן של עצבות על העולם כולו, אני חווה כיום תקופה של שמחה מחודשת ושל תקווה חדשה ללב, מאחר שאני אוהב לחשוב על מה שהמגפה העניקה לי ולא על מה שהיא גזלה מידי; כמעין מרקו פולו חדש, הכרת התודה שלי שמורה לשני עמים רחוקים וקרובים בה בעת. הם רחוקים אם אנחנו מביאים בחשבון את המרחקים הפיזיים, אך הם קרובים אם אנחנו חושבים על הרוח.

העמים הגאים, האצילים, האנושיים להפליא של מונגוליה וסין, כה זריזים, צנועים, יצירתיים, חבריים ופתוחים אל העולם, הם אלו שבמשך שנים עם חוט הקשמיר באיכות הגבוהה ביותר, התירו לי, יחד עם המומחיות שלנו, כאן באיטליה, לייצר נכסים יקרים רבים, עבודה רבה ועושר רב עבור כל כך הרבה אנשים. הם אלו שעם סיב בד אלוהי כמעט בזכות רכותו החמימה התירו לי להגשים ולממש את החלום של קפיטליזם הומאני, המציב בראש את ההרמוניה בין הרווח ובין הנתינה, ורואה בכל אדם כאילו היה אחיו האמיתי, ומקפיד מאוד על מנת להפוך את חייו לאהובים יותר, לשמור על הערים שלו, ולהנעים יותר את הפריפריות שלו, ולהפוך את שדות הכפר שלו לפוריים יותר. אני אוהב את אמרתו של קונפוציוס: "האדם הניחן ברוחב לב השואף להתקדם, דואג שהאחרים יתקדמו." ואני חושב על ההתקדמות הרוחנית מעבר לרווחה החומרית.

רחוקים אך קרובים, במהלך נסיעות העבודה שלי, העמים של מונגוליה וסין אירחו אותי בלב רחב פעמים כה רבות. ואכן, כיצד אפשר לשכוח את השמים חסרי הגבולות, את הערבות המוריקות, שבהשתרעותם מזכירים בה בעת את המופת העצום של היקום ואת המופת האנושי של הגרעין המשפחתי? כאן ביליתי רגעים של חוויה אנושית להפליא, ואני אומר זאת בגילוי לב, התענגתי על החיבה שביקשו להעניק לי, כאשר אירחו אותי, או למעשה קיבלו אותי כאחד מהם. זה היה במהלך לילה קר עטור כוכבים בחסות האינסוף, באור הירח המלא שצבע בכסף בכל עבר את המישורים העצומים והגבעות הרכות; נותרתי מוקסם מכל היופי הרב, וחשבתי על אדמתי הרחוקה, על נופים דומים לאלו, כמו הנוף אשר מקיף את הכפר קסטלוצ'ו, באזור נורצ'ה, בחבל אומבריה האהוב שלי, כמו מונגוליה קטנה, עם אותם פיתולים ענוגים, אותם גוונים אינסופיים מצועפים של ירוק, אותם שמים הנצבעים בעת השקיעה באלפי צבעים; וחשבתי שוב על האהבה לטבע, על המשמעות האמיתית של הקשר בין האדם ובין היקום שהוא חלק ממנו, יחד עם כל יסוד אחר בו, ועל הכבוד לבעלי החיים, גם כאשר הם נחוצים לצורכי מחיה; וכאשר הם מומתים רק מסיבה זו, מבקשים מהם מחילה, ומסבירים, תוך כדי דיבור אליהם, שקורבן זה נדרש למען מטרה נחוצה וטבעית, ואז עולות במחשבתי מילותיו של אפיקורוס. ואני שואל את עצמי, אם כן, האם באמת קיימת דרך אצילה יותר להתקיים מול היקום ובתוכו? האם קיימת דרך, האם ישנו מקום, זמן, שבהם התחושה, התפיסה של היקום ושל המשמעות האוניברסלית שלו הן נעלות יותר, אמיתיות יותר, ישירות יותר? אותם עמים בלתי נשכחים גרמו לי להבין, בפשטות וטבעיות, שזה אפשרי. על כן חשבתי לעצמי שאשמח לחזות בכינונה של אמנה חברתית חדשה עם היקום, אמנה חדשה הנוגעת לא רק לבני האדם, אלא גם לאדמה, לימים, לבעלי החיים; מחווה ליקום, השומר החשוב ביותר שלו, אשר לאחר שהעניק טובות כה אדירות לאנושות, בימים אלו דומה כמעט שהיקום זקוק לעזרה שלנו, ואנו מרגישים באותה טבעיות בדיוק, שאנו חבים לו מענה.

ושוב אני חוזר אל ההומניזם האיטלקי שלי, אל דרכי לתפוס אותו בממד האוניברסלי, ולפתע אני מבין, אני רואה, עיני נפקחות בבהירות אל עבר המשמעות העמוקה והמוארת ביותר של המילה היפה ביותר שאי פעם ניתן לייחס לבן אדם: "אח". אני יודע כמה ידע וכמה תרבות נעלה העניקו העמים הללו לאורך אלפי שנים הן למזרח והן למערב. ולמען האמת, אילו הייתי צריך היום להביט אל המעמקים העצומים של ההיסטוריה, אילו הייתי צריך לחפש את האדם אשר מסמל את ההיסטוריה, את המחשבה ואת הרוח הסינית, עבורי האדם הזה הוא קונפוציוס; ובדיוק בשל כך, בכפר הקטן והאהוב שלי בסולומאו, הקדשתי לאיש הדגול הזה מקום של כבוד בקרב החכמים של העת העתיקה, כשדיוקנו מפוסל באבן, ניצב לצד חכם אחר, איש הלני אשר בדיוק בימיו של קונפוציוס חי כפילוסוף: אפלטון. משותפת לשניהם התבונה שהעניקו לעולם שהזמן החולף לא נגע בה.

בעת נסיעות העבודה שלי, כאשר התארחתי כבן מלך, ישבתי לשולחנם וחלקתי את מזונם, הרגשתי שחיה בתוך כל אחד מהם רוח אוניברסלית ובה זיהיתי את מילותיו של קונפוציוס הדגול והאהוב, הוא אשר שאמר, "אני אינני יוצר, אני ממשיך."

אני מתבונן בעמים הללו בעינַי המערביות, אני רואה את העומק ואת היופי של עיניהם שכמו שורטטו במכחול אומן, צופנות מסתורין כה גדול ובה בעת כה ראויות לאהבה, ובהן אני קורא את מאור הפנים של מי שמשתוקק להכיר אותך, לחלוק איתך את הדברים, המחשבות, הרגשות. די להעריץ את כתיבתם שהיא אמנות טהורה – כל מילה דומה לציור – די לחיות זמן מועט במחיצת העמים האצילים הללו כדי להבין דבר שאחרת אי אפשר לקלוט, והוא כיצד יכולים לדור בכפיפה אחת ריחוק וקרבה, המיזוג בין שני הערכים החשובים הללו; השותפות בין העם שלי והעם שלהם מוצאת את מקורה במשפחה.

דנטה, עם התבונה שלו, לימד אותי שכל בחירה היא מעשה אהבה, ושאחרי הכול בכל פעולה שלנו מסתתר כל העבר שלנו, ואני תמיד מרגיש את חשיבותו של שיעור זה, מפני שהוא מוביל אותי לבחור להיות אסיר תודה לנצח כלפי בני העם המונגולי והעם הסיני, עם כל אהבתי, בכל נפשי, כלפי אותה קווצת קשמיר רכה ויקרה שהיא סמל היופי של היקום, ועבורי, סמל לאחווה בין העמים.

Close
Select your language